יש תוצאות בחירות שקשה לקבל גם אחרי שהקולות נספרו. לא מפני שלא מבינים מי ניצח, אלא מפני שהניצחון נדמה כהיתר לדבר ולהתנהג בדרכים שעד אתמול עוד קיווינו שייתקלו בגבול. בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב־2016 עוררה אצל מתנגדיו תחושה כזאת: לא רק אכזבה פוליטית, אלא פחד מפני מה שהציבור מוכן לקבל ממי שמבקש להנהיג אותו.

מכאן בא המשפט הקשה, ״הצד של השנאה ניצח״. זה אינו תיאור ניטרלי של תוצאות הבחירות, וגם לא הסבר מלא למניעים של מיליוני מצביעים. זאת זעקה של מי שהרגישו כי התבטאויות משפילות ומסרים מדירים לא מנעו ניצחון בקלפי. עבורם, משהו בסיסי באמון באנשים נסדק.

כשהאופטימיות כבר לא מספיקה

קל יחסית להחזיק באופטימיות כל עוד אפשר להאמין שמתחת לכל מחלוקת יש הסכמה כלשהי על כבוד האדם. אפשר להתווכח על מדיניות, על תקציבים ועל סדרי עדיפויות, ועדיין להניח שיש דברים שלא אומרים ולא עושים. כשהגבול הזה נראה פתאום פחות מוצק, העצה להירגע ולחכות למחר נשמעת חלולה.

גם משאל העם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, שנערך ביוני אותה שנה, עורר אצל חלק מהמתנגדים לו חרדה דומה. אלה אירועים שונים, בעלי נסיבות ומשמעויות שונות, ואין צורך להפוך אותם לסיפור אחד. ובכל זאת, אפשר להבין את החיבור הרגשי ביניהם: התחושה שהעתיד מתקדם לכיוון מאיים, בזמן שהשגרה ממשיכה כאילו לא קרה דבר.

אנשים הולכים לעבודה, קונים לחם ועונים להודעות. העולם לא נעצר כדי לתת מקום להלם. לפעמים דווקא הפער הזה מכאיב במיוחד: מה שנחווה אצל אדם אחד כשבר עמוק הוא אצל אדם אחר סיבה לחגיגה, ואצל רבים נוספים פשוט עוד כותרת.

מי שחוששים אינם עומדים באותו מקום

יש הבדל בין מי שמביטים באירוע פוליטי מרחוק לבין מי שחוששים מהשלכותיו על חייהם. עבור אדם שמרגיש שקמפיין בחירות סימן אותו כזר, כנחות או כלא רצוי, התוצאה אינה רק ויכוח על זהות הנשיא. היא יכולה לעורר שאלות קרובות מאוד: איך ידברו אליו ברחוב, האם יתייחסו ברצינות לפגיעה בו, והאם מי שסביבו יעמדו לצדו.

אין בכך קביעה שכל פחד יתממש, או שכל מי שהצביע למועמד מסוים שותף לכל אמירה שלו. הצבעה יכולה לנבוע משיקולים רבים. אבל ריבוי המניעים אינו מוחק את הכאב של מי ששמעו את הדברים הפוגעניים והבינו שהם לא היו מכשול מספיק בדרך לניצחון.

לכן התשובה ״אלה רק בחירות״ מחמיצה את העניין. אפשר לכבד את ההליך הדמוקרטי ובה בעת לבקר בחריפות את התוצאה, את המסרים שקיבלו לגיטימציה ואת המחיר שאחרים חוששים לשלם. קבלת התוצאה אינה מחייבת שתיקה.

האשמה העצמית אינה תוכנית פעולה

לצד הכעס עולה לעיתים גם אשמה: אולי היה צריך להתווכח יותר, לכתוב יותר, להתנדב, לשכנע עוד אדם אחד. השאלות האלה יכולות להוביל לבחינה כנה של האחריות האישית. הן גם עלולות להפוך לאשליה שלפיה אדם יחיד היה אמור לבלום תהליך ציבורי שלם.

לא צריך לבחור בין חוסר אונים מוחלט לבין אחריות לכל מה שקרה. אפשר לבדוק מה נמצא בהישג יד: להקשיב למי שנפגעו, לסרב להשתתף בהשפלה, לתמוך בפעילות קהילתית או אזרחית שמתאימה לערכים שלנו. אלה צעדים מוגבלים, ולעיתים מתסכלים. דווקא משום כך הם ממשיים יותר מהבטחה לשנות הכול מיד.

גם לכתיבה יש מקום. היא לא מחליפה פעולה, אבל יכולה לתת מילים לחוויה שאחרת נשארת מבודדת. אין צורך להעמיד פנים שיש תשובה מסודרת לכל חרדה. לפעמים אמירה מדויקת של מה שכואב היא תחילתה של שיחה, לא סופה.

לא חייבים לסיים בהבטחה שהכול יהיה טוב

המשפט ״האהבה תנצח״ עשוי לנחם, אך ברגעים מסוימים הוא דורש מהכואבים לדלג מהר מדי אל התקווה. אהבה אינה מנגנון שמבטיח תוצאה פוליטית רצויה. אכפתיות לבדה לא מבטלת החלטות, ולא מגינה אוטומטית על זכויות. היא זקוקה למעשים, להתמדה ולנכונות להישאר מעורבים גם אחרי שהכותרות מתחלפות.

מותר אפוא לכאוב בלי להציע סוף מעודד. מותר גם להיזהר מהקביעה שהכול אבוד: היא הופכת רגע קשה לגורל קבוע, ומוחקת מראש כל אפשרות להשפיע. אין חובה לדעת כרגע איך ייראה השינוי כדי לסרב להשלים עם השפלה או הדרה.

העולם ממשיך להסתובב. זאת אינה נחמה בפני עצמה. אבל כל עוד החיים נמשכים, נשארות גם החלטות קטנות וגדולות על האופן שבו נחיה זה לצד זה. תוצאת בחירות יכולה להסביר את הייאוש; היא לא חייבת להכתיב כיצד נתייחס מחר לאדם אחר.