כשהחלטנו לנסות להביא ילד לעולם, מרי ואני חשבנו בעיקר על החיים שמחכים לנו אחר כך. דמיינו משפחה, שמות אפשריים ושגרה שתשתנה. לא ידענו שהדרך להיריון תכלול חודשים של המתנה, אובדן ומצב חירום רפואי, ושבסופה נצטרך לשאול את עצמנו שאלות שלא העלינו בתחילתה.

זהו סיפור על הרצון שלנו להיות הורים, אבל גם על הגבולות של הרצון הזה. לא כל מסע להיריון מסתיים בלידה, ולא תמיד בני הזוג יוצאים ממנו עם אותה תשובה לגבי ההמשך.

כשהאפשרות להקים משפחה הפכה להחלטה

בשנות השמונים חיינו כזוג שנהנה מהחופש שלו. היה מקום לספונטניות, לקרבה ולשיחות פתוחות על מה שרצינו מהחיים. הורות עדיין לא הייתה משימה שצריך להתקדם לקראתה. היא הייתה אפשרות לעתיד, משהו שאפשר לחשוב עליו בלי לקבוע מתי יקרה.

עם הזמן השתנה מקומה בשיחות שלנו. התחלנו לדבר ברצינות על ילדים, והחלטנו להפסיק להשתמש באמצעי המניעה שלנו ולנסות להרות. לכאורה, זה היה שינוי פשוט. בפועל, הוא שינה גם את האופן שבו הסתכלנו על האינטימיות בינינו: לצד ההנאה והקרבה הופיעה ציפייה לתוצאה.

בהתחלה הייתה בכך התרגשות. כל חודש נשא איתו אפשרות חדשה, והיה קל לדמיין שהבשורה תגיע בקרוב. רק בהמשך הבנו כמה מקום ההמתנה יכולה לתפוס בתוך החיים המשותפים.

החודשים שבהם חיכינו לבשורה

ניסינו לפנות זמן זה לזו בתוך השגרה. סופי שבוע וימים שבהם שנינו היינו פנויים הפכו להזדמנויות לנסות, ובהדרגה נכנס גם לוח הזמנים אל הקשר. מה שהיה קודם ספונטני קיבל מטרה ברורה, ולעיתים גם תחושה של חובה.

היו לנו אמונות לגבי הדברים שכדאי לעשות כדי להגדיל את הסיכוי להיריון. במבט לאחור, צריך להפריד בין הניסיון שלנו להרגיש שיש לנו שליטה לבין מידע רפואי מבוסס. אין צורך בתנוחה מסוימת או בהנחת כריות מתחת לאגן כדי להרות, ואורגזמה אינה תנאי להפריה. טקסים כאלה עשויים להעניק תחושת עשייה, אבל הם אינם מבטיחים היריון.

החודשים חלפו בלי הבשורה שקיווינו לקבל. ההתרגשות הראשונית התערבבה בדאגה, והשאלה מתי זה יקרה התחילה לפנות מקום לשאלה אם יש בעיה. בסופו של דבר פנינו לרופא. רצינו להבין מה קורה, במקום להמשיך להישען רק על תקווה ועל ניחושים.

היריון שחיכינו לו ומצב חירום שלא צפינו

כשמרי סיפרה שהווסת מאחרת ובהמשך התברר שהיא בהיריון, הרגשנו שההמתנה סוף־סוף הסתיימה. הרשינו לעצמנו לחשוב קדימה. השיחות על ילד כבר לא עסקו רק באפשרות רחוקה, אלא במשהו שנראה כאילו התחיל לקרות.

ואז הגיע לילה שבו הכול השתנה. מרי סבלה מכאבים חדים בבטן ומדימום, והיה ברור שנדרשת עזרה רפואית דחופה. בתוך זמן קצר עברנו מציפייה להורות לדאגה מיידית לבריאותה.

התברר שמדובר בהיריון חוץ־רחמי — היריון שהתפתח מחוץ לחלל הרחם. במקרה של מרי נדרש ניתוח דחוף. באותו רגע, השאלה המרכזית כבר לא הייתה מתי נהפוך להורים, אלא איך היא תעבור את האירוע בשלום.

היריון חוץ־רחמי מתפתח לרוב בחצוצרה ועלול לגרום לקרע ולדימום פנימי. בדיקת היריון חיובית לבדה אינה מאשרת שההיריון נמצא ברחם. כאב בטן חזק, דימום, כאב בקצה הכתף, סחרחורת או עילפון כשיש אפשרות להיריון מחייבים הערכה רפואית דחופה; במצב של חולשה קשה או עילפון יש להזעיק עזרה מיד.

ההחלמה לא נתנה תשובה לשאלה מה הלאה

אחרי הטיפול הגיע שלב ההחלמה. לצד הדאגה לגוף של מרי היה גם האובדן של ההיריון ושל העתיד שכבר התחלנו לדמיין. העובדה שהסכנה המיידית חלפה לא הפכה את מה שקרה לפרק סגור.

בהמשך עלתה השאלה אם לנסות שוב. מרי החליטה שאינה רוצה להמשיך בניסיונות. זו הייתה החלטה שנגעה לגופה, לבריאותה ולמה שהייתה מוכנה לעבור, והיה עליי לכבד אותה גם בתוך האכזבה והכאב שלי.

היריון חוץ־רחמי בעבר אינו קובע לבדו אם יתאפשר היריון בעתיד. האפשרויות תלויות בנסיבות הרפואיות ובטיפול שניתן, והחלטה על ניסיון נוסף מצריכה ייעוץ אישי ומעקב מתאים. אבל האפשרות הרפואית היא רק חלק מהשאלה. אדם יכול גם להחליט שאינו רוצה לנסות שוב, בלי להצטרך להצדיק את ההחלטה באמצעות סיכויי ההצלחה.

כשהחיים המשותפים התחילו להשתנות

האירוע העמיד את הזוגיות שלנו במבחן. לא תמיד הצלחנו לדבר על מה שעבר עלינו, והפערים בינינו נעשו מורגשים יותר. בהמשך נוספו גם פציעה שלי, אובדן עבודה ונסיעות בין מקומות עבודה ברחבי אירופה. המרחק הפיזי הצטרף לריחוק שכבר נוצר.

בסופו של דבר נפרדנו. אי אפשר לייחס את הפרידה כולה להיריון שאבד, וגם לא להחלטה להפסיק לנסות. היו בה כמה שכבות: המשבר הרפואי, דרכי ההתמודדות השונות והנסיבות שאליהן נקלעו חיינו לאחר מכן.

המחשבה על המשפחה שלא הייתה

לפעמים אני עדיין תוהה איך היו נראים חיינו אילו הדברים התפתחו אחרת. המחשבה אינה נעצרת בהיריון עצמו; היא ממשיכה אל השנים שהיו יכולות לבוא אחריו, אל ילדים שגדלים ואל בית שהיה מקבל צורה אחרת.

אין דרך לדעת אם היינו נשארים יחד או איזה הורים היינו נעשים. נשאר רק המקום של האפשרות הזאת בזיכרון. המסע שלנו להיריון הסתיים אחרת מכפי שקיווינו, והוא עדיין חלק מהסיפור של שנינו — גם אחרי שחיינו המשיכו בנפרד.