הצד של השנאה ניצח
אם האהבה סובבת את העולם, היינו מצפים שהשבוע כל העולם ייעצר. אך בפועל, זה לא קרה.
אני תמיד הייתי אופטימיסט. זה הוא שנפרד מהדמעות, שיבר את הכוס האחרונה של הבירה ואמר: “נתעסק בזה מחר”. הייתי אופטימיסט כי האמנתי שלמרות הבחירות הקשות והכואבות, תמיד יש בהם משהו שמעוצה על אהבה. אפילו במאבקים הכי קשים, עלינו לזכור שישנו חלק של טוב שמביא תקווה.
אך הפעם, ההבנה שהשנאה זכתה בניצחון, הפכה את המציאות לכה חרותית. בכל העולם אנשים שחשים שנאה, מרגישים חזקים ומוגברים יותר מאי פעם. הם מרגישים שהם יכולים להתעלות על הכל ולהפעיל כוח שלא נראה לפני כן.
אין צורך – ולא רצוי – שאביע את דעתי על נשיא ארה”ב הנבחר, דונלד טראמפ. אף אחד לא מחפש את תמיכתי או את הסימפטיה שלי, למרות שיש לי גם את זה. יחד עם זאת, אני מוצאת את עצמי מלאת עצב עמוק וזעם קשה, דומה לחרדות שחשתי בעת פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי. באותה מידה, אני מרגישה כבולה לפקפק באחריותי כי לא עמדתי כנגד הרוע הזה יותר חזק, לא פעלתי מספיק. זהו סוג של נרקיסיזם ילדותי, שנובע מרצון עז לעשות משהו מול הרוע שנראה בלתי מנוצח.
אז אני כותבת, כי זה הכול שאני יודעת לעשות. וזה גם כי – ביושר – בתוך המעט שהעולם שלי מורכב ממנו, יהיה חוסר יושרה לא להציג את מה שאני מרגישה, לאחר אירוע כה קוסמולוגי.
אבל הרגשות שלי, של חוסר אונים וזעם, נדמים חסרי משמעות לעומת התחושות של אנשים שחיים באמריקה ומבינים עד כמה המצב קשה. אנשים שמפוחדים מהנשיא שלהם, שמזלזל ומתנהג באופן דוחה כלפי אזרחי ארצו. אנשים שחוששים גם מההמונים שהביאו את טראמפ לשלטון, כי הם מרגישים שהעיר להם את העולם על הראש.
השנאה הוכרעה – והעולם ממשיך להתהפך. ככל שהעולם מקיף עצמו באימה יותר, נזרעים עוד פחד ושנאה. הרשע גדל והכאב מתעצם.
האני האופטימי – שאולי היה קיים לפני יוני – אולי היה אומר שזה עדיין אפשרי שאהבה תנצח. אך אני מתחילה לחשוב שהיא עלולה לטעות. אולי באמת השנאה ניצחה – שכל המאמץ לשנות את המגמה הוא כמו לנסות להוריד גשם באמצעות הרקטה.
ישנם כמה דברים שאנו יכולים להיות בטוחים לגביהם כרגע.
האחד הוא שהמצב רע, וכנראה יחמיר. אולי – ואני מקווה – יהיה אפשר למצוא תקווה לשיפור.
הדבר השני הוא שאנו נמשיך לאהוב. לא נוכל להפסיק, בדיוק כפי שאין ביכולתנו לעצור את סיבוב כדור הארץ.
התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ביום רביעי, אך בעקבות מחלה, עצב וזעם כללי, לא הצלחתי להשלים אותו. קושי למצוא סיום שמתאים לתחושותיי, כי זה פשוט יותר מדי – ההבנה שכמה אנשים, אולי רבים כל כך, מוכנים להצביע למי שמצטייר כגזען מפורש ומובהק, שמשליך לפח זכויות אדם בסיסיות. אדם שחושב שנשים פחות שוות ושעליו להילחם בזכויות של אחרים. אדם שיצר קמפיין על בסיס שנאה, שמבודד ומדיח אנשים, ומקדם פחדים קשים. החיבור הזה של תחושת השנאה והכעס, יחד עם מידה של סולידריות עם אחרים שהן עדיין כועסות כמונו, מביא אותי לחוסר אונים גדול. לרגע גם איני בטוחה שיש לי משהו נוסף לומר, כי נראה שאין תשובה מחדש לדברים האלה.
הפוסט הזה עבר שכתוב ועריכה פעמים אחדות, בניסיון למצוא סיום הולם, אך אין כזה.
השנאה ניצחה – אך העולם ממשיך להתהפך.
במהלך הימים האחרונים קראתי טקסטים רבים שמציעים מחשבות ותובנות, והם חלק בלתי נפרד משיחתי החיובית והשלילית. כמובן שיש עוד עשרות מאמרים חשובים ומרתקים, ואתם מוזמנים להוסיף את שלכם בתגובות, למרות שקישורים יכולים להיתקל בסינון ספאם, אעשה מאמץ לאשר אותם במהרה.
