המאמר האורח של היום עוסק בנושא שאני עצמי התמודדתי איתו בעבר: מי מקבל את שליטה על צעצועי המין כשמתגרשים מבן זוג? זה לא רק ויכוח כלכלי – אם כי עם מחירי כמה צעצועי יוקרה זה בהחלט יכול להיות – אלא גם היבט רגשי שקשור לדברים שהשתמשנו בהם ואהבנו בשותף. זה פוסט מקסים ומרגש, ואני שמח להחזיר את הפורמט של הפוסטים האורחים עם משהו כה יפה – אנא קבלו בברכה את הבלוגרית של השבוע, ניק.

צעצועי מין לאחר פרידה

חבר של חבר העלה לאחרונה תמונה בפייסבוק כדי להכריז על סיום מערכת היחסים שלו עם חברה שלו. זו הייתה תמונה של הסלון שלהם, מלא תקליטים מפוזרים, עם הערה על הקושי הצפוי – והבטחה שינסו לשמור על קשר ידידותי. נראה כי הכוונה הייתה שהחלק הבעייתי יותר לא יהיה בפרידה עצמה, אלא בהחלקה של חלקי ה-קהילות המוזיקליות או תקליטיו של פול סיימון, או משהו בסגנון – אבל אני עדיין לא בטוח. עם זאת, זה הזכיר לי שאמיתו של דבר, גם הפרידה שלי הייתה יכולה לכלול תמונה משלי. לא תמונה שמתאימה לפרסום בפייסבוק, אלא משהו אישי וקשה – השולחן התחתון בדירה של האקסית, מלא בכל צעצועי המין שהצטברנו יחד לאורך הזמן.

רוב היחסים שהיו לי לפני זה היו קצרים יחסית, והם התפוגגו במהרה. אפילו את המבנה של החדרים אני כמעט ולא זוכר כיום; הפוסטרים, גופי התאורה, החלונות עם האור שנכנס ומעיר אותי מוקדם מדי – הכל נמוג מזיכרוני. אך הנופים שלי היו נשארים חרוטים בזיכרון של אקסית אחת במיוחד. זיכרון של לילה חמים שבו לא יכולתי לישון לצידה, מסתכל סביבה בחדר שלה ושואל את עצמי היכן היא שומרת את צעצועי המין שלה, כאילו אני שודד שמביט בסביבתו. זה קרה עד שהבנו מי באמת מחזיקה את ההגה בחדר, וכשזו שאלה אם אני רוצה עזרה, כבר ידעתי את התשובה. צפייתה בה עוסקת במיטתה, כאשר אני עומד מעליה, שופך עליה את זרעתי, רק הגביר את התשוקה והרצון שלי להבין ולקבל יותר.

כאשר חיינו במרחק שעה נסיעה ברכבת, זה היה הדבר שהחזיק אותנו – אני הייתי מזמין משלוחים אל ביתה ומחכה לחדשותיה, בשידור הודעות וכניסות לסקייפ, משתוקק לראות איך היא נראית לבד. לאחר מכן עברנו לחיות יחד. ההכנסות שלנו היו תמיד דלות, והיינו קונים צעצועים ומוצרים חדשים בחשיבה זהירה, קצת כמו תכנון חופשה. היינו מלטפים זה את זה בחוסר מעצורים, מתכוננים למה עוד נצטרך, משלבים צעיפים ועד מהרה מגלים שאי אפשר בלי חבל, וחשוב לבדוק אם שווה להשקיע בשוט כדורי.

כשהפרדנו והתחלתי חיים בעיר חדשה, השארתי את הצעצועים במקום שנמצא בשולחן התחתון שלו. לא היה לי מקום כמעט במזוודה, והייתה בזה חשיבות רבה – זה היה נושא רגיש שחשבתי שמאוד קשה לנהל שיחה על הפרדת הצעצועים. איך תחלקו את הפטמות המגיעות בערכה של שלושה? האם לקחת את החבל, שנועדה במקור לשימוש בתרגילים מורכבים, או להשאיר אותו? כל כך רציתי לשאת איתי משהו שמייצג את הקשר – את הצעקות של הגברתי כאשר היא דחפה את הרצועה הרוטטת אליי בפעם הראשונה, ואת המראה של הזין הסגול והוורידי שנמצא מעליה, ואת התחושה של הציפורניים שחוקרות את הישבן שלי כדי לייצב, והמאמץ וההתנסות של שניהם עם צעצועים לא מוכרים. באותם רגעים, כל זיכרון שצברתי נראה כמו נשק מחתרתי שמאיים להיעלם עם העזיבה. אך יחד עם זאת, חמדתי להיות שייך לזיכרונות האלה, ועדיין רציתי לקחת איתי משהו.

הפרידה ממנה הייתה סוערת ומלאה ברגשות; היא הגיעה אליי בעיר החדשה שלנו בעקבות הסכם ידידותי, אך במהרה הפכנו לאנשים שמשוחחים בבירה על הזיכרונות המשותפים במיטה, ומתקרבים באסרטיביות, מביחים זה את זו ושותים עד שכואבת לנו הלשון. למחרת, היא השתרבבה אל תוך החדר שלי ואמרה בפשטות, “שכחתי לארוז כראוי,” וצחקנו על העניין הלא גמור שהדחקנו בעבר. עם הזמן, קיבלתי חבילה שהכילה חלק מצעצועי המין שהיו בשולחן התחתון הזה ועם פתק שנכתב בו: “שיהיה לך נעים, תעשן טוב.”

גם היום, היא אחת החברות הקרובות שלי, ולמרות זאת, מדי פעם אני תופס לעצמי מצועצע עם צעצועי מין, חושב על איך היא נראתה כשהיא משכה אותי איתה אחורה לתוך הזכות המופלאה שבאקטים הללו. בשלב מסוים, אנחנו ללא הבחנה בין “הזמן ביחד” ל”הזמן לבד” – אך אני יודע שאם הייתי רוצה לתאר את התקופה שבה היינו יחד, זה היה עם השולחן התחתון הזה, בדירה שלה שהיא עזבה מאז, עם הכיתוב “שיהיה לך נעים, תעשה חיים”.