אם אתה בתוך מערכת יחסים, סביר להניח שאתה מבצע אוננות בעצמך, ואולי גם מתלבט אם לדבר על זה עם הפרטנר שלך. לעיתים קרובות קיימת רתיעה חברתית, אולי מתוך בושה מינית או מחשבה מוטעית לגבי תפקיד ההנאה העצמית הזאת. למרות שיש סיבות רבות לנהוג כך, חלק מהאנשים תופסים את האוננות כסוג של פיתרון לבעיות של תסכול מיני. הרעיון המקובל הוא שהאוננות משמשת כתחליף לבן זוג, ולכן כשיש בן זוג, אין צורך בכך. חלק מאלה שמנהלים שיח על כך מנסים להכתיב תחושת אשם לשני, וההקשר הזה מייצר מעגל של אשמה שמוביל לקונפליקטים ולמריבות.

באופן אישי, אני ממליץ על שני אולפנות יומיות של אוננות, מכיוון שאני עובד מהבית ומאפשר לעצמי שגרה מסודרת: אוננות לפני הקפה של הבוקר, קצת עבודה, ארוחת צהריים, ואוננות נוספת לפני שהערב נפתח עם קפה נוסף. כמובן שהשילוב בין קפה חם לאוננות אינו מומלץ, כי חום וקצה הגינזום עלולים להפריע לאיזון באזור הזה.

אין לי מושג כמה פעמים מפרק שותפתי אתו במהלך היום, אך אני משער שהוא נמצא באותה רמה כמוני, למרות שמקום עבודתו מצריך אותו יותר מתקופות לילה או סופי שבוע, כדי לנסות ולהשוות את הקצב שלי של שתי אוננות ביום. זה לא מצביע על תסכול מיני או חוסר סיפוק, אלא פשוט על גישה שיש בה שימוש באוננות ככלי להבטחת מימוש הצרכים המיניים שלנו באופן עצמאי, בלי להותיר את זה לתזמון או מצב רוח של מישהו אחר.

הבנת האוננות – אוננות היא פשוט אוננות

אין צורך להכליל את ההגדרה ל”פונקציה טבעית של הגוף”. אוננות היא פעולה שנעשתה על ידי רובנו בשל סיבות שונות שאינן תמיד קשורות לתקופה קריטית במערכת יחסים: שחרור מפחית לחץ, סקרנות, קיצור דרך לשינה בעת שמחשבות על דברים שיש לעשות מחר מקלקלות את השינה. לכן, אם בן זוגך עשה לעצמו ביד, זה כנראה מתבצע מסיבות שאינן קשורות בהכרח לבעיה במערכת היחסים, אלא למצב הרוח או הצורך המיידי.

כל אדם זכאי לפעילות פרטית ומענגת של הגוף שלו, ואיש לא צריך להרגיש אשם על כך. זוהי זכות בסיסית לכל אדם, ואין בכך דבר רע או אסור. ההשראה לכתיבה אלו היו תגובות ששמעתי או קראתי הן ממקומות כמו רשתות חברתיות או בלוגים, בהן אנשים תוהים כיצד להגיב או איך להתמודד עם חוויות של תפסות או מקרים שבהם מצאו את עצמם מבלים לבד, כשהם מרגישים את ההתרגשות או את ההדהוד שמתלווה לביצוע הפעולה המיידית הזו.

המונח “תפסתי” מטעים ומוביל לתפיסות שגויות של אשמה. אסור לשכוח שהיוצרות של תגובה כזו אינה נובעת מצורת חשיבה רציונלית אלא מסטיגמה חברתית. ביקורת על בן הזוג שנמצא בתהליך כזה משקפת חוסר הבנה או פחדים לא הגיוניים, אולי מתוך חינוך שגוי שמחנך שהגישה הזו היא טרגית, מגונה או משקפת חוסר כבוד. למעשה, זו פעולה טבעית וחיובית שמבצעים מרבית האנשים, גם אם החברה מנסה להציג אחרת.

הסטיגמה המגדרית על אוננות

אדם שמתבונן על המין באופן שגוי עלול להניח כי נשים צריכות להמעיט בערך מיניותן או להסתירה, בעוד שמין גברי נתפס כמשהו מגונה או פיקח. בפועל, החברה שלנו מעודדת אם גבר ירגיש בושה או חוסר נוחות בנוגע לאוננות, בעוד שנשים לעיתים מתקשות להודות בצורך הזה או חוששות שבן הזוג יייקר את ההרגשה הזו. יש נשים שמדברות על חוויותיהן שמראות כי רבות מהן חוות אורגזמות ביתיות יותר מאשר במערכות יחסים או במיניות עם בן זוג. זה לא בלתי רגיל, והוא בהחלט לא סוף העולם.

הדבר החשוב הוא להכיר בכך שיש אנשים שמודאגים בנוגע לאוננות שלהם, והפחד המרכזי שלהם הוא איך תראינה את זה הפרטנרית או הפרטנר. שאלה כלפי דרך תגובה נכונה מצביעה על הצורך להבין כיצד לנהל שיחות פתוחות ומכבדות על הנושא הזה.

התחושות של אי נוחות סביב אוננות

חלק מהאנשים רואים באוננות פשוט פעולה גופנית טבעית, ולא שונה מפעילות פיזית או תהליך ביולוגי. כשנרתמים לראייה כזו, השיפוט של אחרים על כך נראה Infantile ומעט ילדותי. בגרות מונעת רגשות של בושה, ומדגימה שהחברה שלנו עדיין מעודדת תקינות בכל הנוגע למיניות הפרטית.

כשהייתי צעירה יותר, הקריאה בכתבות מגזינים כמו “בליס” היה מכילה שאלות של צעירות מתלבטות מה מותר ומה אסור בעיניין המיניות והבושה. אחת השאלות שהיו נפוצות הייתה על מועדונים של הגילאים הצעירים, סוגי הפעילויות ה”מצחיקות” שמסכנות את הקשר, או אירועים “מביכים” כמו קיום שתן במקומות ציבוריים. היום, בגיל 32, רוב הדברים הללו כבר חוויתי או ראיתי את הצד הבעייתי שבהם. ההבנה השגויה שכל בושה, או תיעוב עצמי, קשור בסטיגמה סביב אוננות הוא חלק מהתמונה המוטעית שהחברה מנסה לעודד. להתייחס לאוננות כמשהו מפלצתי, מגונה או מביך זה כמו חלק מתפיסות שוא שמגיעות מילדות.

שיקולים חדשים וחכמה מרחבת דעת

בעבר הייתי נוקשה יותר, ומגיב בדיעבד באתגרים וביקורת קשה כלפי אנשים שמרגישים אשם או מתביישים. היום, אני מבין שזו טעות. השלב הראשוני שלי היה בטוח שכולם צריכים לקבל את ההבנות שלי, אך שמתתי לגלות שיש המון מקרים שבהם תגובות קיצוניות נובעות מחוסר הבנה, חששות אמיתיים, ולעיתים חוסר מודעות להשפעות שרבות יותר ממה שנראה לעין.

המסקנה היא שחשוב לא רק לומר בצורה פשוטה ואחידה, “אין בזה כל רע”, אלא גם להסביר למה זה כך. חלק משמעותי מחוסר ההבנה נובע מחוסר שוויון במידע, מחינוך שגוי, ומחשיבה קולקטיבית שמפעילה סטיגמות ישנות. החובה שלנו היא להכיר בהתכלית של כל פעולה, ולא רק לשפוט מתוך תגובות רגשיות אלא לסייע להסיר מחסומים בידע ובהבנה.

לבסוף, אני מאמין שהגישה החיובית והמקבלת שלנו כלפי הגוף והנאותיו – כולל אוננות – תתן מענה גם לצרכים העמוקים והאנושיים שלנו, ותאפשר שיח פתוח, מכבד ומעצים בכל מערכת יחסים. בכל פעם שאני שוקל מחדש את הנושא, אני מנסה להגיע ליותר הכלה, הבנה וחמלה, ולנסות להפחית את הפערים של חוסר ידע ואי-הבנה.