לילות עם חברות, מסיבות רווקות ושמחות ממוקדות מגדר
שני הביטויים שמקוממים אותי הכי הרבה אחרי “בגד חגיגי” הם “ערב בנות”. בתחילה חשבתי (כשהייתי בת עשרים, והייתי ממש לא דוגמה אישית) שזה בגלל שלא התחברתי עם נשים. רוב החברים שלי היו גברים, ולכן חשבתי שאני לא אאהב ערב בנות כי אין לי מה לשתף איתן, כי סביר להניח שאין לנו הרבה במשותף. היום, לאחר שנים, אני עדיין רגישה ל’ערבי בנות’, אבל מהסיבות שהן שונות בתכלית.
מה כולל ערב בנות?
נניח ונתחיל בהנחה שהאמונה ש”אני לא מתחברת לנשים” היא המכשול הראשון שצריך לפרק. כי ברגע שנשקיע זמן להסיר אותה, יקל עלינו להבין את התמונה הכוללת.
כשהייתי צעירה, לא תפסתי את עיקר העניין ב”דברים של נשים”: קניות, איפור, ליפיוב. כל הפעילויות שלדברי הסביבה הן דווקא חלק מ”ערב בנות”. תמרחי מסכה על הפנים, תצהירי בצחוק על שטויות, אולי תערכי קרב כריות במכנסיים תחתונים לפני שתרנתי קוקטיילים משולבים בדיוק ומעט שיכרות. ואיך זה נראה באמת? בעיקר, הייתי מעדיפה לבלות עם גברים. הם היו משעשעים, עשו דברים שהייתי רוצה להצטרף אליהם: שתייה מוגברת, קרבות בתוך א Hunter, נשיקות על החזה, מגע הדדי מאחורי היכלי אופניים… רגע!
כנראה שאתם מבינים את הרעיון. לא שבני הגברים היו יותר משעשעים, אלא שפשוט רציתי לגעת בהם, או לפחות לקבל מגע מהם בזמן ששיחקנו במשחקי ארקייד והילדים רצו הביתה לפי השעון.
בהמשך, כשגדלתי, העניין שבערבי בנות חשבתי שאני חשה, לא הרבה שונה ממה שחשבתי אז – בעיקר, הם לא היו בדיוק כמו שדימיינתי. כמובן שהיינו ישנות יחד, אך אל יותר מדי תמריצים של אגו נשי. שתינו שתינו משקאות, אבל במקום קוקטיילים קלים, זה היה בקבוקים גדולים של סיידר לבן, שמיועדים ברובם לאלכוהוליסטים ולבני 16. במקום לצחוק, היינו צוחקות ומעשירות את אמירותינו בהמשך לקרבנים מטורפים והימורים במיטה.
מה שאני מנסה לומר הוא, שהאמונה שלי הייתה שכאילו “נשים” הן משהו אחר. משהו שונה ממני. נשים שאוהבות אביזרים ורוד, קניות ומבריקות. במקום להסתכל על חוויותי ולחלוטין להכיר בכך שתיתכן שכולן אינן זהות, בחרתי להגדיר את עצמי כ“לא באמת אישה”, ולחשוב ש… כנראה אנחנו פשוט לא מסתדרות.
זה לקח לי שנים להבין כמה זה מופרך ומגוחך, ואז עוד קצת זמן עד שהתחלתי להשתמש בטוויטר וללמוד שיש לזה שם – התמכרות מיזוגנית פנימית. עכשיו, כשאני מכירה את המושג, אני מתחילה להבחין יותר ויותר במקומות שהוא מופיע. אני זוכרת את הפעמים שאמרתי לעצמי “רוב החברים הקרובים שלי הם גברים”, או שאני עושה הנחות לגבי חברות נשיות שלא הייתי מעלה על דעתי עם חברים גברים. לאחרונה, הבחנתי בכך גם אצל אחרות – חברה נשית שהתייחסתי אליה בקפדנות יתר של סטנדרטים מוסריים יותר מכל חברת גברים שהיתה לי קרובה.
המיזוגניה הפנימית – כמו מסיבת רווקות או ערבי גברחיפה בעיר ביום שבת בערב – מחבקת את כל דבר לסביבתה.
ערבי בנות, ערבי גברים, וערבי קהל מעורב
ערכתי פעם חיבת רווקים שאינה שגרתית: היכרתי בנות, אך לא ידעתי את החתן כלל, קיבלתי הזמנה כי הייתי באותה עיר וידיד שלי היה נוכח. שתינו קראנו אגרוזונים, שוחחנו שטויות, ולאחר מכן מצאתי עצמי שוכבת עם מישהו שאינו מתאים לי, וכולם חזרו הביתה לשתות תה. בלילה הזה היו לו נגיעות נעימות, אבל גם טעות – והכי מצער: תה. אני שונאת תה בכל הלב.
זה לא באמת ערב גברים, כי גם בערבי גברים אחרים שהפרסתי עליהם, אני לא הייתי חלק טבעי. לתת לעצמי לנסות — זה יפגע באותנטיות של החוויה. כמו פונקציה קוונטית שנעלמת בלא שאנו מתבוננים בה – כך גם ה”ערב גברים” שלי לא יכול להיות מנותק מההשפעה שלי.
מה שאני רוצה לומר הוא שהתבוננות על קיומן של “ערבי בנות” ומפגשים מעורבים נעשית חלקית, כי אני תמיד מרגישה שאני משקפת חוויות שאין לי גישה אליהן במלואן – את השיחות, ההתנהגויות והדינמיקות של הגברים, שלא תועדו על ידי. והעיקר – שאני מבינה שזה לא בעיה של “בנות בלבד”, אלא של מגדר ככלל. ברגע שאנו מגדירים משהו כ”לנשים בלבד”, אנחנו מפעילים מנגנון פנימי שמייד מצביע עלינו לכיוון מסוים, ואיכותי יותר – אפילו בלי כוונה מכוונת, אלא מתוך הרגל, חינוך ותרבות.
הופעת תפקידים וקיום מגדר
נדמה שהפוסט הזה התחיל לאחר מחקר על ערבי רווקות, שמצאו שמרבית הגברים המשתתפים בפעילויות כאלה נוקטים בהתנהגויות שמהותן הינה בריונות או נקיטה באלימות מצחיקה. זה מזכיר לי אירועים של רוחות רעות מאותו בית ספר, שהטילו חיכוכים, התנהגות משפילה ואירועים שהיוו חלק מתרבות של כפייה חברתית. זה לא מפתיע בהרבה שהגברים המתנסים באירועים הללו לא תמיד צוחקים, אלא משתפים פעולה מתוך הליך טקסי, שמסמן שייכות והיכולת להשתנות – חלק מ”החיים החברתיים”.
במקביל, בערבי בנות, הייתי מוצאת את עצמי בלחץ לקראת האירוע: איך לבשו? זה הרבה יותר פשוט מלקבוע: לבוש נקי, לא מסריח, לא קרוע, והחמם אותי. אך באירועי בנות, לפעמים אני חושבת: האם קיים קוד לבוש? מה יתר החברות ללבוש? האם עלי לקנות איפור? זה חלק מהטקס שאני מאוד נהנית ממנו. אני ממש אוהבת ליטוש הציפורניים בצבעים מגוחכים, אך חלקים אחרים פחות.
מעולם לא ביקשו מחברותיי לשנות אותי כדי לרצות אותן, אך יש חוקים לא כתובים שמנהלים את ההבדלים: במקום שגברים ימשיכו להקלע לאירועים אלימים, נשים מקבלות תפקיד של “החוגגת”, ש”היא מרכז האירוע”. זה תפקיד שמקדם תחושת שייכות, תמיכה והערכה – שזה דווקא דבר טוב, אם כי גם מעלה את השאלה כמה טקסים כאלה באמת חיוניים.
בנוסף, גם בערבים של בנות שומרים על אבחנות בהתנהגות: איך שהחברות מרגישות, נפתח או נסגרות בנושאים מסוימים, מדליקות או מכבות את ההרגשה הכללית. לעיתים, נוצרת אווירה שמכוונת לעניין ספציפי, משהו שונה מה”לכדוש בפאב” שהכרתי. קושי להימנע מפעולה תפקידית מוצדק, כי כותרת כמו “ערב בנות” או “ערב גברים” משרתת סמליות שגורמת לנו להיאחז בה ולפעול בהתאם, גם באופן בלתי מודע. זה כמעט כמו לעטות כפפות או ללבוש תלבושת מותאמת לסיטואציה, כי התרבות והחברה תובעות זאת מאתנו.
אין מדריך מפורש אך יש תבניות פנימיות שקשה להוציא, כי הן נטועות עמוק בתת-המודע שלנו ומושרשות בחוויות, בחינוך, בתרבות. והן מכתיבות את התנהגותנו במקומות הללו.
למה דייב לא יכול לבוא?
עדיין, אני לא אוהבת את רעיון ערב בנות. וזה לא קשור לאי-אהבת נשים – להיפך, יש לי יותר חברות נשיות מכפי שהיה לי בגיל עשרים. ככל הנראה, המיזוגניה הפנימית שלי הקשתה עליי להיקשר לנשים, וגם לנשים להיקשר אליי. אבל, למרות שיש לי נשים שחברות קרובות שלי, תמיד אני שואלת: למה דייב לא יכול לבוא? כי כאשר חברים גברים, נשים, וקבוצות לא-ביניברטואליות יוצאים יחד, זה פשוט נעים. זה כיף, כי אני אוהבת את כולם. ולכן, כשמדובר במסיבת בנות בלבד, אני מרגישה חוסר נוחות כי חיסרון זה מורגש.
אבל זה לא רק זה, כי אם זה היה המצב, הייתי גם מרגישה רע בערבי שכולם מוזמנים, אך בסופו של דבר רק נשים מגיעות. בפועל, הערבים המקריים, שהם “ערבי בנות”, לרוב לא מתנהלים באותה צורה כמו כאלה שההזמנה מציינת במפורש “בנות בלבד”.
ההצהרה המפורשת משפיעה מאוד – היא מכתיבה לא רק מי יהיה שם, אלא גם איך מצפים מאיתנו להתנהג. וכאן יש צורך לבחון את זה. כי דרישות בלתי מודעות, כמו לבוש טקסי בתוכנית מסיבת בית, או לבוש יוקרתי לקטעי האופנה במועדון, עלולות לפגוע בחוויות. לפעמים טוב לשאול – האם זה באמת הכרחי? למה לאפשר לכל הקבוצה להשתתף, כי באותן ההזדמנויות, השאלה “למה דייב לא יכול לבוא?” ממש הוגנת ומוצדקת.
