יש לי תאהבה גדולה מאוד כלפי אנשים שאני מגדירה כ”אהבות טוויטר”. למעשה, יש לי יותר מאחת. הבעיה עם טוויטר היא שהיא כמו חלון שמאפשר לי להציץ אל הדבר המושך והמרתק ביותר באדם: את מוחותיו. הבעיה הנוספת היא שזו סביבה שנבחרת ומסוגרת—אנשים משתמשים בחשבונות שלהם כדי להצחיק, לספר סיפור, או לשתף תמונות משעשעות של דברים מוזרים שהם עשו. בקצרה, זהו המקום בו כל הגברים שהייתי רגילה להימשך אליהם מציגים את הדברים שמושכים אותי ביותר.

אהבת טוויטר לעומת אהבה מהעולם הישן

לפני עשרים או שלושים שנים, העולם היה שונה לחלוטין. כדי לאהוב מישהו, היית צריך להיפגש איתו באופן ישיר. אפשרות פחות ישירה הייתה לתקשר באמצעות הטלפון או, באימה, בכתב יד—מכתב. היית צריך להשקיע זמן יקר באינטראקציות אישיות כדי לגלות את הבעיות והחולשות של האדם השני ולהפתיע אותו בלחשוף את עצמך בפניו באופן אישי. אנשים לא יצאו לרחובות עם מגפון ומכריזים את דעותיהם הפוליטיות או לובשים שלטי Sandwich with witty one-liners על הפרסומות האחרונות של חנות ג’ון לואיס. בנוסף, בשל משאבי הזמן והאנרגיה המוגבלים, יכולת ההיכרות שלנו הייתה מוגבלת, ולכן גם התשוקות שלנו כלפי אנשים היו מוגבלות.

היום, לעומת זאת, הם נמצאים בכל जगह. הגברים היפים, הגברים המצחיקים, הגברים שיש להם דעות עם שאני מסכימה איתן. זה כמו “העופות” של אלפרד היצ’קוק, רק שהעופות הם בחורים שמאלנים חמים עם בדיחות מצחיקות.

זה כמו שדה מוקשים משוגע.

ברגע שאני נכנסת לטוויטר כדי לעשות קצת עבודה (כי טכנית זו לכאורה העבודה שלי שם, גם אם זה נראה כאילו אני סתם מבזבזת את הזמן), ברגע אחר אני מוצאת את עצמי מול מישהו שמחוויר ומסתורי שמספר משהו שמייד גורם לי לרצות להוריד את המכנסיים ולזיין אותו ברחוב.

אך כמובן שזה לא באמת יקרה ברחוב, כי זו טוויטר, ולכן במקום זין ברחוב, אני משגרת ריטוויטים ומחייכת. אני מתבוננת באווטאר שלו בחלום, כמו שהייתי מסתכלת על פוסטרים של להקות בנים בילדותי—חולמת שהשם תאלר מ-3T יקח אותי ל-Alton Towers (אותו מקום שחשבתי שיהיה לנו כל כך רומנטי והוא יישא לי את המעיל אחרי שהרטבתי במגלשות המים). אני מצביעה על הטוויטר שלי, קוראת את הטיימליין שלהם וחולמת בהקיץ. לפעמים אני מוכנסת לתוך עצמי כדי שלא אכתוב “למה אתה כל כך מושך ומצחיק? תחזיק אותי, תן לי”.

כלומר, זה מחריד.

הדבר הטוב ביותר באהבות בטוויטר

אך יש בזה גם נקודה חיובית. אני מתכוונת, חוץ מזה שאני מבלה חלק נכבד מזמני בהסתכלות מוקסמת על אנשים שאני מתאהבת בהם, כי דרכה אני לומדת איזה סוג של אנשים אני אוהבת ואת ההיבטים שהכי מושכים אותי באנשים אחרים. לעיתים קרובות, אנשים שמבקרים ברשתות חברתיות טוענים שהצעירים מבלים יותר מדי זמן בטלפונים שלהם ושאינם חברים באמת, אך הם מטעים את עצמם. לרוב, אנחנו פשוט עושים את זה באופן מהיר, יעיל וקבוצתי הרבה יותר. אנחנו זכינו לפגוש מאות או אפילו אלפי אנשים שלא הכרינו בדורות הקודמים, בימים שבהם היה יותר קשה למצוא שותף לחיים באמצעות מודעות בעיתונים, דייטים עיוורים או היכרות מביכה עם חבר של חבר.

באמצעות המפגש עם כמות כה גדולה של אנשים, אפילו במצב האידיאלי ביותר, אנחנו מקבלים מושג ברור יותר מה אנחנו מחפשים באדם אחר. כמובן, טוויטר מציג את הגירסה המושלמת של האדם שמפעיל את החשבון—את המדיום המוטה והמעובד ביותר—אבל זה מספיק כדי להבין שיש אנשים רבים שחולקים את הדעות שלנו, את ההומור שלנו, ואולי אפילו נוכל לאהוב אותם, גם אם ממרחק בטוח.

אהבות בטוויטר לעיתים קרובות מעוררות תסכול כי הן מרחפות במרחק נגיעה, כמו מישהו שמנופף בפשטידה טעימה בפניי ואומר שאי אפשר לקחת ממנה. אך התחושה של אכזבה זו שונה לחלוטין מהתחושה שהייתה מתקבלת לפני עידן הרשתות החברתיות, בה האהבה הייתה אפשרות רחוקה ומלאה בחוסר ודאות. עד לפני זמן לא רב, היית מתאהב באותו בחור שהכי תפס את העין שלך בפסטיבל, ומחכה לשנה הבא כדי להכיר עוד אנשים חדשים, לא כדי לפתח אהבה ממבט ראשון, אלא כדי להכיר ולהתאהב מחדש.

לאחרונה קראתי את הספר “אהבה מודרנית” של עזיז אנסרי, שמסביר על תופעת ה” paralysis of choice” – חוסר היכולת לבחור, שגורם לבלבול ולשיתוק בבחירות זוגיות. שלנו היו פחות אפשרויות, ואילו היום, עם שלל האפשרויות שמציע האינטרנט, החיפוש אחר מישהו שמתאים יותר לדרישות שלנו, אם כי לוקח זמן, הוא בהחלט אפשרי יותר מבעבר. ההיצע הרחב לא מונע מנו לפספס או לנסות דברים חדשים, ואנו יכולים לבחור מבין מאות אנשים, במקום להסתפק באדם שנמצא קרוב אלינו או שמופיע באפשרות הראשונה.

חסרונות החברתיות המוגברת כוללים את ההיצע העצום של אנשים שאנו פוגשים ביום—הרבה יותר ממה שאולי סבתא שלנו הייתה מוכנה לפגוש בחיים—אך יש גם יתרונות. בין אם מדובר במי שמחפש שותף עם תחומי עניין דומים, או באנשים שנפגעו מהאהבה וקיבלו תמרור אזהרה, כולנו לומדים שהחלום והיזמה אינם בלתי אפשריים. גם אהבות מהמרחק הרחוק, שיכולות להכאיב לנו על ידי ההתרגשות או התמיהה, מוכיחות כי הרצונות שלנו קיימים וניתנים להשגה. ואפילו אם איננו יכולים להחזיק באהוב מסוים, תמיד קיימות אפשרויות רבות אחרות בטוויטר ובמדיות החברתיות השונות.