מיניות ופחד הם לא רק תמות שנמצאות בסרטים, שבהם הגיבורים מתמלאיםתשוקה והופכים לחשופים כדי שהגופות החלשים שלהם יוכלו להיפרם טוב יותר על ידי מפלצות. במציאות, אהבה קיצונית יכולה לבעבע בכל אחד מאיתנו בכל רגע נתון, ולהפוך את השמחה המאושרת לסוג מסוים של סרט אימה מיוחד.

כבוגר מתלמידי הנעורים, אהבתי את השיר של רוברט בראונינג שתיאר אהבה אובססיבית ומזיקה. החיבה של המאהב לפורג’וריה מתוארת בחריזה עגולה ומזמינה את הקורא להיקשר אל הדמות כמו שהוא עושה. באותו שיר, ניכרת האהבה העזה והכואבת, ועד מהרה היא הופכת לצורך בבעלות.

האהבה – ואעפ”י שהיא כה נוראית – מלאת אהבה. היא מתפתחת מתוך רצון לשרוד, להיות שייך. הרצון הזה כה חזק עד שכל פעם שבמקום לנשק או לחבק את אהובתו, אנו שואפים לתפוס אותה בכוח, לשלוט בה ולהיות הבעלים של אבודה. הרצון להשיג אותה מוביל אותנו ללחוש, “היא שלי”, או “היא שייכת לי”.

גם אנו, בכל ליבה של אינטימיות, נושאים מחשבות אגוצנטריות ורצונות כוח. כולנו רוצים להחזיק את אהובינו קרוב כל כך שתמיד יישארו איתנו. נרצה לבלוע אותם, כיחידת חיים שלמה: את זמנם, את החמלה שלהם, את החברות שאנו מתחבקים איתן. אנחנו מזינים את עצמנו מהם, וממשיכים הלאה ללקט את החלקים הבאים של הרגשות שלהם, עד שאנחנו משיבים להם את התחושה שעולמנו תלוי באקסטזה שלנו על שלהם – על חום גופם וטעם זיעהם.

זו אהבה כה עזה, עד שהאהוב מתכסה בצלילות כה חזקה שאנו מכניעים אותו, מחזיקים בו בכל כוחנו, משקיטים את הלב שלו כדי להמשיך לשאוב ממנו את רינתו הסוערת. טעימות החלטיות של גופי, של קצב הריקוד הפנימי שלו, כל אלה משמשים לאסוף רגש ולטפח את קניינו על גופו, על נשמתו, על חייו. הרצון לחלוק את כולו איתנו – לטפח ולחוש אותו בכל רגע פנוי – הוא מה שמנהל את קיומנו הרגשי.

אני בזיכרון את הרצון שלי לפעול באגרסיביות כלפי אהובי, לחוש את דמו ולהרגיש את פעימות ליבו מקרוב, כדי להבינו באמת ולעצב את חוויית אהבתי אליו. הייתי רוצה לשבור את גופו ולחוש את תנועתו הפנימית, לתחוש טעם של דחף שאינו מתספק רק באינטימיות שמרוחקת מבעד לדלת, אלא בשבירתה ומיסודה. כל אלה הם ביטויים של רכיבי קנאה, בעלות, ושל רצון לחדור אל עומק נשמתו.

אהבה כזו אינה פשוטה; היא מהווה אקט של השתלטות, של צורך חזק יותר מכל מידה של טוב לב או כבוד. היא מנסה להיבנות על ההגשמה של רצון טהור, אך בפועל היא מסתיימת בחדירה, בפעולה אגרסיבית שמטרתה להבטיח קיומה של ההאהבה והמשכיותה. לעיתים קרובות, זה בא לידי ביטוי בפנטזיות של אחיזה, של חיבור כללי אשר שובר ומפורר את הקשר, כדי שחווית הכוח והמוכנות להקריב את עצמה ימשיכו ללהטוט בו בכל רגע.

דוגמה לכך היא הרצון לנתק את העור ולנסות להיכנס לתוך גופו של אחר, לחוש את ליבו, לבלוע את פעימות לבו כדי להרגיש קרוב אליו יותר. הרצונות הללו מציבים את הגבול בין אהבה לזיוף, בין חיבור רגשי לחיבור בתנאי של שתלטנות וקנאות עזה. נדבך נוסף הוא הרצון לשבור, לחבל, ולשלוט באופן מוחלט, מבלי להתחשב בהבדלי הרגשות או בהשלכות.

אהבה אכזרית שכזו מתאפיינת ברצון להחסיר את האחר מחוץ לחיים, לנתק אותו מטעם, ולהשיג שליטה מלאה. זו היא עצמה סוג של כוח אדיר ומרושע שנמצא עמוק בתוכנו, ומסוגל להפוך את המסע הרגשי לסיוט אמיתי, קרב בין הרצון שלנו להחזיק באהובינו ולהשתלט עליהם לבין הצורך שלהם בחופש ובחירות חירותית. כך, בעצם, כל אחד מאיתנו מכיל בתוך ליבו את הרוע והטירוף, את היכולת להרע ולהיחנק בתוך אהבה פראית ואכזרית.

ולכן, בחגים כמו סוכות או חגים שבהם הפחד והפנטזיה ממשיכים להתלוות אלינו, חשוב לזכור: המפלצות האמיתיות והמפחידות ביותר הן לא בהכרח על מסכי הקולנוע, אלא בתוך נפשנו. הן נמצאות שם, בכל רגע, מחכות להזדמנות להופיע, ולחשוף את הפחדים והקנאות הכי עמוקים שיש בנו. לילה טוב, ושלא תזכרו את זה כקלישאה – אלא כעוצמה של אמת פנימית שמרחפת בתוך הלב שלנו.